משטר ההיתרים והרשימה השחורה

משטר ההיתרים  נוצר לתכלית ביטחונית, אך מהיותו מבוסס על תפיסת העולם של מדינת ישראל השוללת את זכותם של הפלסטינים להיכנס לשטחים, הוא הפך לכלי שליטה באוכלוסייה.

חוסר הגמישות והנוקשות של המערכת מתבטאת בהפרדה בין האישורים והצרכים: מי שקיבל היתר לעבודה חקלאית במרחב התפר, אינו יכול להשתמש בו כדי להגיע לאירוע משפחתי – עליו להוציא “היתר צרכים אישיים” מיוחד. היתר של עובד תשתית אינו מתאים לעיסוק במסחר, וכך הלאה. כפועל יוצא לא ניתן לקיים חיים אורגניים רב-ממדיים, אלא לכל היותר לפרוש אותם לשרשרת של אירועים מנותקים זה מזה. מדיניות זו הופכת את הנזקקים להיתרים לאנשים ממושמעים, כנועים, תחת פיקוח מתמיד. נציין שההגבלות על התנועה הם אחד הגורמים העיקריים המונעים יציבות כלכלית בשטחים – עוד נדבך המגביר את התלות בכלכלת ישראל, על כל ההשלכות שיש לכך.

החל משנת 2019 הפלסטינים מתבקשים להוריד אפליקציה לטלפון החכם ולפעול באמצעות המחשב לקבלת אישורים למיניהם. אישורי הנייר, שהיוו פרצה לזיופים, נעלמים אט אט מהמערכת. אלא שאליה וקוץ בה  – לרבים מהפלסטינים אין גישה לרשת אינטרנטית. ראוי לציין שהורדת הישומון מאפשרת לשב”כ להיכנס לנתונים בטלפון.

המינהל האזרחי  הישראלי מנפיק כרטיס מגנטי  המשמש כתעודת זהות שנייה לכל תושב פלסטיני מגיל 16 ומעלה, בנוסף לתעודת הזהות. הפס המגנטי מכיל נתונים ביומטריים המזהים את בעליו על פי תווי פנים, טביעות אצבע וכף היד. כל הנכנס לישראל לכל מטרה, גם לביקור חד-פעמי, זקוק לכרטיס מגנטי כדי לקבל את ההיתר. ייעודו העיקרי של הכרטיס המגנטי הוא לאפשר לרשויות לאסוף ולאגור נתונים על האוכלוסייה הפלסטינית הבוגרת בשטחים, ובכך להדק את השליטה בה.